ראשית, יש להבהיר כי "מושג דתי" אינו מחייב דווקא "דתי יהודי", אלא יכול להתייחס לכל דת שהיא, תהיה מונותאיסטית, פוליתאיסטית, פגאנית או מכל סוג אחר. שנית, ההתייחסות כאן היא למלה "רוח" העברית, לשימושיה ולמשמעויותיה השונות בשפה זו, ולא לצורות ולמושגים השונים שאליהם אפשר לתרגם אותה בשפות אחרות. המקורות אליהם מתייחס המאמר הם, לכן, רק מקורות בעברית, אם מקוריים ואם בתרגום משפות זרות, כדי להבהיר את השימוש בעצם המלה רוח ולא במקבילותיה בשפות אחרות.
משמעויות רבות יש למלה רוח, שהתפתחו והסתעפו ברבות השנים לשטחים שונים ומגוונים של החיים. בתנך בלבד, שהוא אחד הטקסטים הקדומים הנמצאים בידינו, מופיעה המלה מאות פעמים, במשמעויות שאפשר לחלק אותן לחמישה סוגים: אוויר נע, רוחות השמים, חוסר גשמיות, נפש או מצב נפשי, חיות.
אין כמעט ספק שהמשמעות הראשונית של המלה "רוח" השתייכה לסביבה המוחשית של האדם, והביעה את תנועת האוויר מסביבו. הרוח, למעשה, נחשבת בתלמוד לאחת מהיסודות שהיו קיימים לפני בריאת העולם, יחד עם המים והאש. שם נאמר כי, "המים הרו וילדו את האופל (רמז, אולי, להשתייכותם למערכת האלים הפגאניים ולאלת המים הקדומה), האש הרתה וילדה את האור, הרוח הרתה וילדה את החכמה." בכך הקדים התלמוד את זמננו באישור כינויים של לימודי החכמה באוניברסיטה (בניגוד ללימודי הידע) בשם "מדעי הרוח".
את הרוח אי-אפשר לראות, אלא רק את תוצאותיה, כמו למשל בתנועת ענפי העץ ברוח או בהתנפנפות הבגדים, או לחוש את משבה על הפנים. היא מהווה, לכן, מושג "רוחני", וכמושג מטאורולוגי היא מופיעה לעתים בתנך במקביל ובניגוד למושג הגשמי יותר המתבטא במלה "גשם". עמדה זו מתבטאת במשפט מתוך ספר 'מלכים' ב, "לא תראו רוח ולא תראו גשם"; ובירמיהו פרק יד' מופיע הרוח כניגוד מקולל לגשם המבורך. ניגוד זה מתבלט בפסוק מספר משלי, "נשיאים ורוח וגשם אין". המשפט הזה מביע בצורה ברורה את סמליות ההקבלה בין ה"רוחני" ל"גשמי", ומשמעותו, "מדברים הרבה – 'עושים רוח' בשפה מודרנית – אבל אין מכך שום תוצאות ממשיות." כך מופיע מושג הרוח, כשהוא מעומת עם הגשם, כדבר שהוא לא רק חסר ממשות אלא גם חסר תועלת.
הביטוי הבולט ביותר לחוסר חשיבותם של הדברים המשתווים לרוח מופיע בספר 'קוהלת' בפסוק הידוע, "הכל הבל ורעות רוח". פסוק זה מביע את השקפת עולמו של המחבר, כי שום דבר אינו חשוב בעולם. הרוח כאן אינה יולדת חכמה אלא חיי שוא, כפי שנשמע מהביקורת שמותח הנביא הושע, "אפרים רועה רוח ורודף קדים" – כלומר, עוסק בדברים חסרי שחר וטעם. באותה משמעות משתמש גם הנביא ישעיהו, כשהוא מתנבא לעתיד במלים, "כי ידעו תועי רוח בינה". הוא מתכוון לכך שאלה התועים לריק ועוסקים בדברים חסרי ממשות, ילמדו בינה. הבינה איננה דווקא מושג גשמי, אבל היא בעלת חשיבות המנוגדת לעניינים ש"תועי הרוח" עוסקים בהם. משמעות זו מנוגדת שוב למשמעות המבוטאת בדברי התלמוד שנזכרו לעיל.
***
תנועת האוויר המציינת את קיום הרוח באה מכיוון מסויים, וציון כיוונה של הרוח הביא להמצאת המושג המודרני "שושנת הרוחות". כיוון הרוח קובע את מזג האוויר: בארץ ישראל, הרוח המזרחית, הנושבת מכיוון המדבר של עבר הירדן, מביאה עמה מזג אוויר חם ויבש בקיץ או קר ויבש בחורף; הרוח המערבית, הנושבת מכיוון הים התיכון, מביאה עמה מזג אוויר גשום וחמים בחורף, לח והביל בקיץ. התלמוד מרחיב על כך ומציין את אופיין המיוחד של כל אחת מרוחות השמים: "רוח פינת המזרח – משם האור יוצא לעולם; רוח פינת הדרום – משם טללי ברכה יורדים לעולם; רוח פינת המערב – משם אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם; רוח פינת הצפון – בראו לא גמרי… ושם הוא מדור למזיקים, לרוחות ושדים, ומשם רעה יוצאת לעולם." מחבר הקטע הזה מערבב תכונות של מזג האוויר עם הווי החיים הנקבע על ידי הרוח, ההופכת מבחינה זו לא רק למושג מטאורולוגי אלא גם למושג דתי. המזרח הוא המקום שממנו נובע לא רק אור הזריחה אלא גם האור הרוחני השורר בעולם; הדרום היה מאז ומתמיד קשור עם ברכה בדתות הפגאניות; מהמערב מגיעות כל צורות מזג האוויר השונות, ולא רק הגשמים – המערב הוא המקום שאליו הולכות נשמות המתים; והצפון, לפי ירמיהו, הוא המקום שמשם תיפתח הרעה. הצפון הוא משכנם של אויבי ישראל, ארם, אשור ובבל, אבל הוא גם מקור הדת הכנענית הפגאנית שהשפיעה לרעה על מאמיני האל היחיד בישראל ויהודה.
יחזקאל מתייחס בדרך נייטרלית יותר לכיווני הרוחות, ומתאר את עבודת הכוהנים בבית המקדש: "מדד רוח הצפון…; את רוח הקדים מדד…; את רוח הדרום מדד…; סבב אל רוח הים…". הביטוי "רוח קדים" משמעותו מזרח, והמלה "ים" פירושה מערב. יחזקאל מתכוון לכיוונים גם בפסוק מתוך פרק ה', "וזריתי את כל שאריתך לכל רוח", כשהוא מדבר על תפוצת ישראל בעולם לאחר החורבן. למעשה, יש כאן משחק מושגים, מאחר שעצם זריית הדגן תלויה ברוח הנושבת, שבלעדיה לא יעוף המוץ וייפרד מגרעיני החיטה או השעורה; אבל בזריית הדגן לא חשובים כיווני הרוח כמו בנבואתו של יחזקאל. נראה שיחזקאל, אם כן, אינו מתעניין במשמעויות השונות של כיווני הרוחות, אלא בכללותן כרוחות השמים. בפסוק הנזכר לעיל הוא מבטא את הקשר הדתי-יהודי עם הרוח, מאחר שאלוהים הוא זה השולט ברוחות כשם שהוא שולט בכל העולם ובכוחות הטבע, לדברי הנביא ירמיהו בפרק י': "עושה ארץ בכוחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. לקול תתו המון מים בשמים, ויעלה נשיאים מקצה ארץ, ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאוצרותיו." בעקבות הגישה הזאת נוצר גם המושג "אלוהי הרוחות" שבו משתמש עגנון בספרו 'תמול שלשום' (עמ' 605); במקום זה, לא ברור אם הוא מתכוון לאל המושל ברוחות הסוערות שהביאו את הגשמים, כפי שאירע כאן, או לאל המושל ברוחות השמים, כלומר בעולם כולו.
***
שליטתו של אלוהים ברוח מתקשרת בדרך מסויימת עם קיומה של מה שמכונה בספר בראשית "רוח אלוהים", המרחפת על פני המים הקדמונים. הביטוי הזה, שהוא מעורפל וקשה להגדרה, שמר גם על ערפולו וגם על משמעותו הדתית במושג הנוצרי "רוח הקודש", שהוא חלק גם נפרד וגם מחובר לאל עצמו. המושג מופיע בדברי הנביא ישעיהו, שממנו לקחה הנצרות חלק מתורתה, בפרק סג': "והמה מרו ועצבו את רוח קדשו". ברור שהכוונה כאן לאלוהים עצמו, כשהמחבר מסתמך גם על המושג "רוח אלוהים" וגם על מושג הקדושה המתייחס אליו ואל כל מה שקשור בו. (ישעיהו בכלל מרבה להשתמש במלה רוח, על משמעויותיה השונות והמגוונות). אולי כנגזרת של המושג "רוח אלוהים", במשמעות של "הרוח של אלוהים", נוצרה ההתייחסות אל הרוח כנובעת ממקור מסויים, ובתור שכזאת היא מבטאת את אופיו של האדם המקבל את הרוח הזאת. רוח האלוהים, למשל, זו הנובעת מהאל, עשויה להיות גם "רוח אלוהים רעה" – זו שהשליכה את השפעתה המסכסכת על מוחו הנבוך של שאול המלך. אבל ה"רוח" עשויה לנבוע לא רק מהאל אלא גם מיישויות אחרות. יעקב (ברא' מה) אליהו (מל' ב' כב), וכורש (דבה"י ב') העניקו בוודאי סוג חיובי של רוח על מקבליה. אבל הרוח הנובעת מעמים זרים כמו מצרים (ישע' יט) או הפלשתים (דבה"י ב'), נחשבת בוודאי לרוח שלילית; כזוהי גם הרוח הנובעת, לדברי ישעיהו, מאנשים המכונים "עריצים".
לעתים, הרוח הזאת אינה נובעת ממקור ממשי כמו אל, אדם או עם, אלא ממקור מופשט, הקובע את אופיו של האדם שעליו נחה הרוח הזאת. בישעיהו פרק יא', מתוארת רוח כזאת, שתנוח על מי שיהיה בעתיד "המלך המשיח": "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'." לא ברור אם הנביא מתאר כאן את אופיה של רוח האלוהים שתנוח על המשיח, או תכונות חיוביות אחרות שיפעמו בו בעקבות אותה רוח מיוחדת. בכך מביע ישעיהו עצמו את ניגוד המשמעות למלה "רוח", שבקטעים מוקדמים יותר בדבריו הביעו משהו שלילי. אולי זוהי אחת הראיות לכך שספר ישעיהו מביא לא את דבריו של אדם אחד אלא של לפחות שני אנשים (ויש אומרים שלושה), שחיו בתקופות שונות ומרוחקות זו מזו ולכן השמיעו דברים שונים, ואפילו מנוגדים, זה לזה.
בספר 'ישעיהו' רבים הביטויים הכוללים את המלה "רוח" בתוכם. ביטויים כמו "רוח עוועים" ו"רוח כהה" מבטאים לא תכונות של אופי או התנהגות, אלא מצב נפשי. אפשר לראות כאן התפתחות נוספת של משמעות המלה, הכוללת כעת גם את משמעות המלה "נפש", שהיא, כפי הנראה, תמצית יישותו של האדם. מצבה של הנפש קובע את מצבו הכללי של האדם, יותר אפילו ממצב גופו, והוא מתבטא בביטוי המודרני "מצב רוח". לפי התנך עשויות לפעום בלב האדם רוחות מגוונות, ביניהן רוח קנאה, שקר, שחיתות וזנונים; לפי 'פרקי אבות' עשויה הרוח הזאת להיות גבוהה או נמוכה, בהתאם לתחושות הגאווה או הענווה של האדם. אצל ישעיהו מופיע גבר המתואר כ"נכה רוח" או "שפל רוח", ואישה כ"עצובת רוח". אדם עשוי להיות אחוז במורת רוח או בקוצר רוח – ביטויים המשמשים בקביעות גם בעברית מודרנית; הוא יכול גם להיות בעל "שאר רוח", או "רוח יתרה" – משמעות הביטוי הזה מפליאה למדי: הוא אומר שבנוסף לרוח הטבעית המפעילה את האדם, שהיא הנפש או הנשמה, יש לו עוד רוח נוספת שהיא יצירתית בדרך זו או אחרת. אבל האדם עשוי להיות גם "חולה רוח" – ביטוי מודרני המתאר מצב נפשי החורג מגדר המקובל וה"בריא".
הרוח היא לא רק תמציתו הנפשית של האדם; היא גם הנשמה, כוח החיות המתבטא במושג "נשמת רוח חיים", שאותה נפח אלוהים בגופו של אדם הראשון. המלה "נשמה" מקבילה כאן למלה "רוח", ושתיהן מביעות את אותה תמצית שבלעדיה אין בגוף חיים. משמעות זו נובעת מהשימוש הראשוני במלה "רוח" כתנועת אוויר. האוויר הוא היסוד שאותו אנחנו נושמים, והנשימה נעשית בעזרת הגרון, ובגרון שוכנת, לדעת הקדמונים, הנפש. הנפש קשורה גם במלה "נשיפת אוויר" (תוך כדי שיכול אותיות), המגדירה את הפעולה של הוצאת האוויר מהגוף; פעולה זו מנוגדת ל"שאיפת אוויר" שהיא הכנסת אוויר לגוף, וביחד הן מהוות את ה"נשימה", שבלעדיה אין חיים.
לכן, כאשר נאמר על מלכת שבא, לאחר שראתה את כל תפארתו של שלמה המלך, ש"לא היה בה עוד רוח", הכוונה לכך היא שנשימתה נעצרה, ונשמת חייה פרחה מקרבה מאחר שלא היתה מסוגלת לנשום.נעצרה והיא לא היתה מסוגלת לנשום. באותה משמעות של המלה "רוח" משתמש יחזקאל כאשר הוא מציין כי אופני המרכבה שראה בחזונו נעו בעצמם, כאילו היתה בהם "רוח החיה" ואיש לא הצטרך לנהוג בהם. זהו אולי המקור לביטוי המודרני המתייחס לאדם שהוא "הרוח החיה" במסיבה, או בביטוי "רוח צוות", כדי לציין את מקור חיותו של אותו מאורע או גוף שבלעדיו לא היו בו חיים. מכאן נובעת גם הקללה התלמודית "תיפח רוחו", המייחלת לכך שתפוג הרוח מגופו של המקולל והוא ימות. במשנה (מסכת בכורות) מופיע גם שמה של מחלה כ"רוח קצרית", שהיא אולי קצרת (אסטמה), הגורמת לקוצר נשימה ועלולה אפילו להביא למוות. התלמוד מציין במפורש במקומות את זהות המושגים נפש=נשמה=רוח.
מאחר שהרוח היא תמצית החיים בדמות הנשמה, הרי היא זו הנותרת לאחר שהגוף מת, בדמותה של "רוח הרפאים", הידועה בדתות שונות ורבות. לפי ה"מיתוסים עבריים" של רוברט גרייבס ורפאל פטאי, נחשבו ה"רפאים" של העולם העתיק לרוחות רפאים הנזכרים במיתולוגיה האוגריתית. בדת היהודית, על נוסחותיה הפגאניות השונות, מופיעות רוחות בדמויות שונות של רפאים, מתים ושדים, הקשורים במיוחד עם השאול שמתחת לאדמה. בספר "מיתולוגיה יהודית" של חגי דגן, מתוארים הרפאים כקדמונים שירדו לשאול (לא נאמר שמתו לפני כן), והם מחכים להיוולד שנית, "ליום שבו ילבשו נשמותיהם העירומות גופים חדשים." כך הם מזדהים עם הרפאים היווניים, למשל, רוחותיהם של המתים ששמו את משכנם בשאול. בתור שוכני שאול, מזדהות רוחות הרפאים לעתים עם השדים, אף כי לעתים גם קיימת הבחנה ביניהם: בניגוד לשדים שהם גשמיים לחלוטין, הרוחות נטולות צורה וגוף, לפי המיתולוגיה היהודית, ובכך הן חוזרות למשמעות הראשונית המקבילה אותן לתנועת האוויר הבלתי נראית.
אבל ישנן רוחות רפאים שאינן שוכנות בשאול אלא בשמים באותו ספר מדובר על אלו "שחזרו לעולם כדי לספר אמיתות מן העולמות העליונים, להודיע לחיים את גורלותיהם ולגלות עתידות." ושוב, בסיפור אחר, נאמר כי "בתקופת חסידי אשכנז נראו רוחות יושבות בבתי הקברות בלילות שבת ולומדות תורה." לפי גרסאות אחרות, רוב הרוחות לא הגיעו לא לשמים ולא לשאול, אלא הן משוטטות בעולם "ומבקשות את תיקונן". יש כאן פיתוח שלם של סיפורי רוחות שונים ומשונים, המביאים אותנו עד לזמנים המודרניים ומקבילים באופיים לסיפורי הרוחות האנגליים, המיוחסות בדרך כלל לאנשים שמתו מוות לא טבעי. הסיפור המודרני הנודע ביותר מסוג זה הוא "הרוח של קנטרוויל" מאת אוסקר ויילד, רוחו של הרוצח הנרי קנטרוויל, שמת מרעב בידי אחי אשתו הנרצחת, והוא מוצא את תיקונו בעזרת נערה תמימה המביאה אותו אל גן המוות שם ימצא מנוחת עולם. הסיפור מורכב מתערובת של אמונות פגאניות עממיות ומוטיבים נוצריים, בשילוב עם חוש ההומור של ויילד המעניק לרוח דמויות גשמיות שונות ומשונות, המעוררות גם אימה וגם צחוק.
רוחות המתים מופיעות לרוב בדתות פגאניות קדומות, ומייצגות את רוחותיהם של אבות השבט הקדמוניים, שהם האלים הקדומים במערכות פגאניות רבות. בכך מקבילה דמותן לזו של "רוח האלוהים" ביהדות. בספרו של קלוד לוי-שטראוס 'טוטמיזם היום' – המתאר את מצב המחקר בנושא הטוטם בשנות השישים – משתמש המתרגם אבנר להב בביטוי "רוחות קדמוניות", המתייחס, כפי הנראה, לרוחותיהם של האבות הקדמונים המתגלים אל ילדיהם, בני השבט החיים. את הדמויות האלו מקביל המחבר למלה "אלילים", המציינת בעברית אלים במערכת פגאנית. אבל המתרגם משתמש באותה מלה גם כדי לציין יישויות שונות השולטות בגורלו של האדם. החשובה ביותר ביניהן היא מאנידו – או ה"רוח הגדולה מאניטו", כפי שהיא ידועה לקוראים רבים; רוחות אחרות הן היישויות המתבטאות בתופעות השמש והירח, וקיימות עוד רוחות הפחותות בחשיבותן מאלה. השימוש באותה מלה לשני מושגים שונים מערפל את ההבדל בין היישויות העליונות לבין היישויות האנושיות המתות.
כתמצית היישות מופיעה הרוח בדתות רבות. בשיטות הפגאניות הקדומות ידועה הרוח השוכנת בכל מיני דברים חשובים, כמו "רוח הדגן" באירופה ו"רוח האורז" אצל הסינים. בדת ויקה של היום ידועות רוחותיהם של היסודות, כמו רוח האש ורוח המים. רוח כזאת נחשבת ל"נשמת" היסוד שאותו היא מייצגת, והיא נבדלת מרוח הרפאים, שנחשבת ליישות חסרת נשמה. יש כאן סתירה בהגדרה, מאחר שמקובל לחשוב כי רוח הרפאים היא למעשה נשמת האדם שנותרה ללא גוף.
בדת ההינדית, מפורשת המלה ברהמן כ"רוח העולם", המביעה את התמצית ה"רוחנית" של העולם הגשמי; כלומר, גם כאן נחשבת הרוח ל"נשמת" העולם. מכאן שהכינוי "גורו" מבטא את המושג "מורה רוחני", המתייחס אל הוראת חלקה ה"רוחני" הזאת של הדת.
***
ממשמעות זו אפשר לעבור ישירות לאחד השימושים המודרניים במלה "רוח". בתרגומו של להב ל'טוטמיזם היום' נאמר כי קיימת התייחסות אל הטוטם כאל יישות "רוחנית", אף על פי שבדרך כלל הוא מופיע כביטוי מוחשי, בצורת ציור או פסל. מצד שני, מדובר על "קשר רוחני" הקיים בין הטוטם לבין האדם, שהוא, כפי הנראה, שונה ממה שאפשר היה לחשוב כקשר רגשי דווקא – ולא ברור אם יש זהות או שוני בין שני סוגי הקשר. הביטוי הזה מתבטא גם במשפט מתוך הספר, המציין את "נוכחותם הרוחנית של האבות בחיי צאצאיהם", ויש כאן בלבול בין המשמעות המודרנית הקשורה בהתייחסות מנטלית לבין הופעתם של אותם אבות בצורת רוחות. הבלבול הזה מתחזק עוד יותר בהופעת ביטויים שונים כמו "הלך רוח", "רוחו של המשתמש", או במשפט המסובך והמעורפל "ביטוי ישיר של מבנה הרוח [ומאחורי הרוח, ככל הנראה, של המוח]" (הסוגריים של המחבר – ט.ב.), שאינו מסביר את ההבדל בין ה"רוח" לבין פעולת המוח.
התייחסות "רוחנית" מובהקת למלתנו מופיעה בספר המסביר את סדרת הטארוט, הנמצאת באמצע במערך שבין "הדת לעידן החדש". רעיונות הסדרה מבוססים בחלקם על מוטיבים פגאנים מובהקים, ובחלקם על משמעויות מודרניות. דוגמאות אחדות לכך הן, למשל, הביטוי "חרב הרוח של דוד המלך", המתייחס לאחד מקלפי האורקנה הבכירה המכונים "רוחניים". בקלף המתאר את השוטה, מופיע נשר, שלדעת המחברת מסב את תשומת לבו של השוטה "לעבר הרוח שבחיפוש האמת" – שוב מופיע כאן ביטוי מעורפל למדי וחסר משמעות מוגדרת. הציון הברור ביותר להבעת הרוחניות מופיע בהקבלתה לגשמיות, כמו בדמויותיהם הרוחניות של הכוהנת והכוהן, המקבילות לדמויות הגשמיות של הקיסרית והקיסר. על דמותו של הכוהן נאמר במיוחד כי היא מביעה "הדרכה בענייני הרוח, והצורך למצוא פירוש רוחני לחיים." קלפים מסויימים מביעים ניגוד לרעיון התלמודי על זהותם של הנפש, הנשמה והרוח, כשהמחברת מציינת כי האדם מורכב משלושה יסודות, נפש, גוף ורוח. הרוח כאן, אם כן, אינה זהה עם הנפש; בעוד שהנפש מביעה את חיי הרגש של האדם, הרוח מבטאת את חיי הרוח, הקשורים אולי בשכל, אבל הדברים אינם מובעים במפורש. ברור, בכל אופן, שהרוח מציינת ניגוד לגוף ולגשמיות, כי דמויות עירומות מסמלות את ההתפשטות מחיי הגוף (והרגש נכלל כפי הנראה בחיים אלה), ושואפות ללידה רוחנית חדשה. יש כאן ניגוד בולט בין הביטויים המודרניים "מצב רוחני" ו"מצב הרוח".
אפשר לסכם בהדגשת הניגודים המופיעים במשמעותה ובשימושה של המלה "רוח" בעברית: מצד אחד היא מביעה משהו שבגלל שהוא חסר מוחשיות הוא גם חסר ממשות וחשיבות; מצד שני, אותו חוסר מוחשיות מעלה את חשיבותה, חשיבות ה"רוחני" על החומר הגשמי. מצד אחד, מופיעה "רוח רעה" הנשלחת מאלוהים; מצד שני מזדהות הרוחות הרעות עם שדי השאול. מצד אחד, נחשב האל המושל בעולם ל"אלוהי הרוחות", כמו אצל עגנון; מצד שני מבטאה רוח הרפאים את דמויות המתים האנושיים המסתובבים לעתים בין החיים. מצד אחד פירוש המלה זהה לפירוש המלה "נפש"; מצד שני היא עומדת בניגוד לנפש, בצירוף המשולש של "גוף, נפש, רוח", כשהמלה נפש מבטאת את הרגש והמלה רוח את השכל. ריבוי משמעויות וניגודים זה דורש, אם כן, זהירות בשימוש במלה ודיוק יתר, כאלה שמהם התעלם מתרגם הספר "טוטמיזם היום" – אלא אם כן, רוצה המחבר לעמעם את הכתוב במכוון, בדרכו הבולטת של עגנון.
|
